תקשורת מקרבת או תקשורת לא אלימה בתרגום מאנגלית (Nonviolent communication – בקיצור NVC) היא גישה לניהול נכון ומועיל של תקשורת באופן  בו יש יותר אפשרות לחיבור והבנה בין הצדדים תוך הימנעות משיפוטיות, ריב ואגרסיות. תקשורת מקרבת מאמינה שהאדם הוא טוב ומעוניין לתרום. העשייה והתרומה עצמה היא המניע המספק ביותר לעשייה לעומת הנעה לפעולה מתוך פחד, אשמה ובושה.

השיטה פותחה בשנות ה-60 ע”י ד”ר מארשל רוזנברג, פסיכולוג אמריקאי ומתלמדיו של קארל רוג’רס הנחשב כאבי הפסיכולוגיה ההומניסטית.

בניגוד לצורת התקשורת המוכרת לרובנו הנקראת בפי רוזנברג תקשורת אלימה, תקשורת לא אלימה מתמקדת בערכים וצרכים שיש לכולנו ומעודדת שימוש בשפה המכירה בכך ונמנעת מיצירת טינה, ערך עצמי נמוך וציווי. השיטה מחזירה את הכוח אלינו וגם את האחריות על בחירותינו ורגשותינו. יש לומר כי השיטה יעילה גם כשהצד השני אינו מכיר או בקיא בה.

 

תפיסת העולם

כדי להבין את מקור הגישה נכיר בזריזות את האדם, רוזנברג, יהודי למהגרים מרוסיה שהיגרו לארה”ב, חווה אנטישמיות וגזענות כבר בגיל 9 כשעבר עם משפחתו לדטרויט, לדבריו חוויות אלו היו מעצבות חיים ואולי הן הובילו אותו שנים לאחר מכן להירשם ללימודי פסיכולוגיה באונ’ מישגן. במהלך עבודת הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה ניסה רוזנברג לאפיין את הגורמים לאלימות, לדבריו הסיבה העיקרית הגורמת לתקשורת עם אי הבנות/ מובילה לריב היא תפיסת עולם מוסרית רווחת.      בראיית עולם זו אנו מחלקים את העולם ל “טובים” ו”רעים”, התנהגות נכונה ולא נכונה, נורמלית ולא נורמלית ולכן חלק מאיתנו טובים וצודקים מהאחרים ומתקיימים יחסי מרות בין הטובים לרעים/ טועים כדי שהטועים יתקנו את דרכיהם.

תפיסת עולם זו היא הגורמת לכך שבכל פעם שיש קונפליקט / משהו שמפריע לנו בהתנהגות האחר, אנו מסווגים עצמנו אוטומטית כטובים וצודקים ואת האחר כרע וטועה. הבעיה בדרך ראיית העולם הזו היא שהיא חוסמת לנו את התקשורת עם האחר מה שגורם לאי הבנות ותסכולים שבתורם יכולים להוביל לכעס וכאב אשר יכולים להתבטא באלימות מילולית ופיזית.

חישבו על מקרה שאדם אפילו קרוב אליכם כמו ילדיכם פעל בצורה שהפריעה לכם, אנו מיד נותנים לדבר פרשנות, אם הילד דיבר אלי בצורה שלדעתי לא נכונה הוא חצוף אם עשה משהו שלדעתי לא נכון הוא … מתוך הפרשנות הזו עולה רגש (למשל כעס מתוך צורך לכבוד) שמכתיב לנו את התגובה.

עכשיו חישבו לרגע שהפרשנות שעלתה לכם כחוצפה (/דבר אחר) אינה נכונה, צאו מנוקדת הנחה שהאדם טוב וייתכן והוא חווה מצוקה, הרגש שיעלה בכם הוא ככל הנראה אמפטיה ולכן תרצו להבין מה קרה ולעזור לילדכם (/אדם קרוב אליכם).

צורת ההתבוננות הזו מוכרת גם מודל אפר”ת, קיצור ל אירוע, פירוש, רגש, תגובה,

 זהו מעגל חוזר שפעמים רבות אנו נשבים בתוכו ופועלים בו באופן אוטומטי ללא תשומת לב. בתקשורת מקרבת לומדים לזהות את האירועים, לקחת בעלות, להבין מהיכן הם נובעים (אצלנו/ אחרים) ולהתמודד איתם בצורה נכונה שלא משתמשת בפחד, אשמה ובושה. השיח המגיע משימוש בתקשורת מקרבת (/תקשורת לא אלימה) מוביל לגילוי הצרכים והרגשות העומדים מאחורי העמדות והמילים שאנו אומרים ולכן שימוש בתקשורת לא אלימה מקרב בין הצדדים ומאפשר מעבר לחיבור, הבנה ומציאת פתרונות למצבים שוקדם לא הבנו ולא יכלנו לפתור.

 שימוש בתקשורת מקרבת נותן לנו את היכולת להקשיב לעצמנו ולהבין מה אנו צריכים ומרגישים וגם את הכלים להבין מה צריך האחר, לצד דרך להביע עצמנו בבהירות ללא אשמה ותוך לקיחת אחריות על רגשותינו ומחשבותינו ולזהות.

 

עקרונות המודל בשפה

תקשורת מקרבת מתחלקת ל- 2 היבטים משלימים, שידור וקליטה.

ל”שידור” קורא רוזנברג –ביטוי עצמי ו “לקליטה” – הקשבה אמפטית.

חלק מ”השידור”/ ביטוי עצמי הוא להכיר בצרכים (הנפשיים) שלנו וכיצד לשדר אותם נכון החוצה. בעוד ש”קליטה” / הקשבה אמפטית היא חמלה והזדהות עם האחר גם עם זה קשה.

בעזרת דרכי שידור וקליטה אלו נוכל להפוך ביקורת ושיפוטיות להזדהות והבנה.

בשיטה ביטוי עצמי מורכב מ 4 חלקים: תצפית, רגש, צורך ובקשה. ההנחה היא שבצורה זו אנו עוזרים להניע אנשים מתוך רצון טוב ואחריות במקום בשימוש ברכיבי שפה אלימה המשתמשת בביקורת, שיפוט, הכללה, השוואה, עצות, והנעה מתוך פחד אשמה ובושה מה שלוקח מהם את האחריות שלהם על התנהגותם (הייתי חייב/ מוכרח) ומעמיק את המרחק בין האנשים.

אמפתיה בגישת התקשורת המקרבת (/ תקשורת לא אלימה) היא הקשבה פעילה מתוך מקום של חמלה וכוללת שלושה שלבים:

1. הקשבה מתוך חמלה והבנה שלאחר יש רגשות וצרכים כמו שלי יש ולכל בני האדם ולכן אפשר להזדהות איתם גם אם הדרך בה האחר מנסה למלא את הצורך קשה לנו.
2. ניחוש הרגשות והצרכים של האחר מתוך דבריו או התנהגותו תוך התעלמות ממרכיבי שפה אלימה.
3. לאחר שניסינו להבין ע”י ניחוש את הצרכים של האחר נבטא שאנו מבינים את ההיגיון ברגשות/ הצורך של האחר לאור הסיטואציה.

סיכום

לסיכום רוזנברג מראה לנו שיש 2 צורות תקשורת, תקשורת אלימה ותקשורת לא אלימה, לשתי הגישות תפישות-עולם הפוכות.

גישת התקשורת המקרבת מבוססת על בחירה מודעת בשינוי הרגלי החשיבה והדיבור הישנים שלנו מתוך מודעות לתפישת עולם שלא היינו מודעים אליה עד כה. גישה זו בנויה על חמלה, שוויון, כנות, אחריות, אומץ ואכפתיות. בעוד שגישת התקשורת האלימה בנויה על קטלוג ל בסדר/ לא בסדר ושימוש בשיפוטיות אשמה, בושה ומרות .

ע”י שימוש ב 2 הרגלים, ביטוי עצמי ואמפתיה כדרך לתקשורת עם הסביבה נוכל למנוע ויכוחים וכעס ולפתח קשרים עמוקים המבוססים על כבוד הדדי והבנה.

היום תקשורת מקרבת משמשת לפתרון ומניעת קונפליקטים וסכוכים במעל 200 מדינות בעולם, היא מאירה אור על צורת התקשורת הפחות יעילה שלנו היום ונותנת כלים פרקטיים לשימוש בשפה לא אלימה.

 

הנחות הבסיס של הגישה הם

1. לכל בני האדם צרכים אוניברסליים ורגשות ולכן יכולת להזדהות ולהתחבר זה עם זה
2. כל הצרכים חשובים באותה רמה
3. יש אפשרות למלא את כל הצרכים הבסיסיים של כולם
4. כל פעולה שלנו נועדה למלא צורך ולכן אלימות היא תגובה של תסכול לצרכים שא נענו או ניסיון מגושם למלא את הצרכים הללו.
5. כל רגש נובע מצורך
6. לכולנו יכולת חמלה – ראיית הצורך הלא מסופק של האחר והבנת הקושי במצב זה.
7. בני אדם נהנים לתת מבחירה חופשית (לא מתוך אשמה, בושה, הכרח)
8. בני אדם משתנים
9. בחירה היא פנימית
10. בני אדם ממלאים צרכים רבים באמצעות מערכות יחסים של תלות-הדדית
11. הדרך הישירה ביותר לשלום עוברת דרך חיבור עצמי.
12. קונפליקט הוא הזדמנות לחיבור, צמיחה, העמקת הקשר ושיפורו.